כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מלכום

פסק דין

רקע:

1.בפניי תביעה שטרית אשר נפתחה במסגרת תיק הוצאה לפועל 01-33546-07-5 לביצוע ארבעה שיקים אשר נמשכו מחשבונו של הנתבע ונרשמו לפקודת התובעת.

2.על פי הנטען השיקים נמסרו לצורך תשלום דמי ביטוח בעבור עריכת ביטוח מקיף לרכב מס' רישוי 30-770-50.

3.תיק ההוצאה לפועל נפתח בשנת 2007 והתנגדות הנתבע הוגשה בשנת 2012.

4.על פי הנטען בהתנגדות השיקים ניתנו על ידי הנתבע לסוכנות הביטוח, ששמה לא זכור לו, ואשר נמצאת בעיר נשר לשם רכישת פוליסת ביטוח רכב אותו עמד לרכוש. עוד טוען הנתבע כי השיקים לא מולאו על ידו וכנראה עובדי סוכנות הביטוח מסרו את השיקים לתובעת אשר הייתה אמורה להנפיק בעבורו פוליסת ביטוח רכב.

5.עוד טוען הנתבע כי מעולם לא קיבל את פוליסת הביטוח ומוסיף כי עסקת רכישת הרכב לא יצאה אל הפועל, מסיבות שלא היו תלויות בו, ולכן לא נזקק לפוליסת הביטוח.

6.הנתבע טוען עוד כי ביום 15/8/04 יצא מהארץ וחזר רק ביום 13/1/12 ועל כן ברור כי לא קיבל ואף לא יכול היה לקבל מהתובעת שירותים או תמורה כלשהי בגין השיקים. הנתבע מדגיש בהתנגדותו כי היות והתובעת לא נתנה לו תמורה כלשהי בגין השיקים הוא פטור מלקיים את התחייבותו כלפיה ולשלם את תמורתם.

7.ביום 29/5/13 קיים כב' הרשם אפרים צ'יזיק דיון בהתנגדות ולאחר שהנתבע נחקר ניתנה רשות להתגונן בטענה כדלקמן:

"... הנתבע טען כי השטרות נמסרו מבלי שקיבל פוליסת ביטוח ומבלי שהתקשר באופן מלא וסופי ובגמירות דעת לקבלת פוליסת ביטוח.

בדיון אשר התקיים בפניי עולה כי הנתבע אינו דובר את השפה העברית, וכי ישנה הגנה לכאורית בפני התובענה, שכן יכול ויש טעם כלשהו בדברי הנתבע כי לא נקשר הסכם בינו ובין התובעת".

8.היום שמעתי את עדות הנתבע ואת עדות סוכן הביטוח ובתום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

דיון והכרעה:

הטענה לחוסר גמירות דעת

9.אתחיל בכך כי הטענה לחוסר גמירות דעת נטענה באופן סתמי, אין לה כל בסיס או אחיזה בראיות שהוצגו לפניי ואף בדברי הנתבע עצמו.

10.ההלכה הפסוקה קבעה כי מבחן גמירות הדעת הוא מבחן חיצוני של הצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. לכן מבחן גמירות הדעת הינו מבחן אובייקטיבי (ראה ע"א 440/75 זנדבנק נ. דנציגר, פ"ד ל(2) 260, 267; ע"א 16/80 לולו נ. סלומון, פ"ד לז(4) 70, 73; ע"א 520/80 רוזנברג נ. רובינשטיין, פ"ד לח(1) 85, 95). גמירות הדעת של הצדדים להסכם נלמדת על פי אמות מידה של האדם הסביר. לכן על בית המשפט לבדוק את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריו ותוכן החוזה עצמו (ראה ע"א 158/77 רבינאי נ. מן שקד, פ"ד לג(2) 281, 287).

11.הנתבע טוען בפה מלא כי הגיע לסוכנות לצורך עריכת ביטוח עבור הרכב אשר בכוונתו היה לרכוש. הוא לא טען בשום שלב כי התעניינותו הייתה כללית ולא ספציפית ומסר כי אותו רכב היה אמור לשמש לעבודה שלו ושל גיסו סטאס (ראה עמ' 9 ש' 22 עד עמ' 10 ש' 12 לפרוטוקול). עוד מסר כי לצורך מילוי הפרטים בהצעה נעזר בחבר, אשר לא היה קשור לעסקת רכישת הרכב, מאחר ואינו שולט בשפה העברית (ראה עמ' 10 ש' 6 לפרוטוקול).

12.בתום החתימה על המסמכים מסר הנתבע שיקים לכיסוי דמי הביטוח. בשום שלב הוא לא טען לא בתצהירו ולא בעדותו בפניי כי מסירת השיקים הייתה על תנאי או כי מסר בשלב מאוחר יותר לתובעת כי לא רכש את הרכב (ראה עמ' 10 ש' 26-27 לפרוטוקול). מאידך, התובעת פעלה בהתאם לבקשת הנתבע והוציאה פוליסה. הוצאת הפוליסה הוכחה כדבעי על ידי עדות הסוכן שלא מצאתי בה פגם. אציין כי הסוכן יכול להעיד לגבי הוצאת הפוליסה בהיותו בעל המשרד על אף שלא נפגש עם הנתבע.

13.התנהגות הנתבע, דבריו כי ביקש לערוך ביטוח, מסירת שיקים ומאידך הוצאת הפוליסה על ידי התובעת כולם מעידים על גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה הביטוח. הנתבע אף חתם על הצעת הביטוח, דבר אשר אף הוא מעיד על גמירות דעתו. באת כוחו ניסתה לטעון כי הסוכן אינו חתום על אותה הצעה, אך אין לראות בכך חוסר גמירות דעת מצד התובעת, שכן התובעת הוציאה לבסוף פוליסה המעידה על גמירות דעתה.

הטענה של כישלון תמורה מלא